אודות סבא שמעון

סבי ולטר זקס נולד להאנס ולאלזה זקס ב-9 לדצמבר 1922.

שנות הילדות שלו היו מאושרות:
הוא גר בבית מפואר בן 9 חדרים, עם מוסך ונהג צמוד. בחופשות הקיץ היו נוסעים ל"קארלס באד", עיירת נופש בחבל הסודטים.

בזמן נעוריו של סבי עלו הנאצים לשלטון ולכן נעוריו היו קודרים מילדותו.
כשהיה בן- 13 נרשם לגימנסיית גיתה אבל לאחר שנה היה חייב לעבור לביה"ס יהודי. הלך לבי"ס תיכון ע"ש הרצל, שם הרגיש בטוח מהנאצים.
בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938) נאסר אביו על ידי אנשיי ה- S.S. כשחזר מהמעצר היה רדוף ושבור בנפשו. הוא הגיע להחלטה שכדאי לשלוח את ולטר (סבי) לפלסטינה (ישראל). שאר המשפחה לא הצליחה לקבל היתר עלייה.

בתחילת 1939 עלה סבא על רכבת לכיוון נמל טרייסט באיטליה. משם הוא לקח ספינה ששטה לכיון פלסטינה. על הסיפון פגש בחור בשם שמעון שחונך בערכיי הרוח הגרמנית. כשהתבקש לעברת את שמו הוא בחר בשם שמעון.

שמעון הגיע לעין חרוד ב- 15 במרץ 1939.
כשהגיע לעין חרוד פגש מספר פעמים את הנריטה סולד, אשר הרגיעה ועודדה את הצעירים. מפגשו איתה השפיע עליו לבחור לעסוק בתחום החינוך.

בקיבוץ עין חרוד היחס כלפיי הצעירים היה משפיל ומזלזל. המעבר בין בית חם אותו עזב באירופה לקיבוץ בארץ ישראל, היה קשה.
לאחר שנתיים עבר לגבעת השלושה, אך גם שם היה יחס דומה. הוא נשאר שם שנה אחת עד 1941. עבר לגינוסר, שם חלה בקדחת והועבר לביה"ח בצפת. כששוחרר גילה שחבריו עברו לבית-הערבה בדרום ליד ים המלח. בבית-הערבה הוא עבד בשטיפת הקרקע המלוחה וסייע לעולים בלתי לגאליים. מטעם בית-הערבה נשלח לקריית חיים לעזור בנוער העובד, והתגורר בקיבוץ ה"חותרים". שם הכיר את
סבתי, שושנה גוטמן, נשא אותה לאישה, וחזר איתה לבית-הערבה. במלחמת העצמאות סבי חזר לגור בקיבוץ ה"חותרים" לכ- 10 שנים עד שנת 1959.
בתקופה זו פעל בעיקר למען החינוך באופן נמרץ. כשילד נתקף משבר נפשי כמו געגועים להורים או לביתו, דרש שמעון משאר חבריי הקיבוץ שיתייחסו לכך בהבנה.

לקראת סוף שהותו בקיבוץ סבי רצה לרכוש השכלה. הוא נשלח לסמינר של שנה בירושלים אך לאחר חמישה חודשים נקרא לקיבוץ. את שבעת החודשים הבאים העביר בלימוד בביתו, ולבסוף זכה בתעודת מורה מוסמך. סבי לא היה מרוצה שהשהות בקיבוץ ולכן עבר לבן שמן. לאחר שנה שם, הוצע לו להיות מנהל בביה"ס במרכז האזורי של חבל לכיש בנהורה.
המשפחה עברה לגור סמוך לביה"ס, בקריית גת.

לאחר 4 החליטו סבי וסבתי לעבור עם המשפחה לציריך בשוויץ, להמשך לימודיו של סבי, כשאבי היה בן 7 ואחותו בת 17. הוא למד שם פדגוגיה כללית, פילוסופיה וספרות גרמנית. הם חזרו ארצה לאחר שלוש שנים בשנת 1967, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כאשר סבי מחזיק בתואר ד"ר לפילוסופיה עם התמחות בחינוך מיוחד.
הוא חזר לנהל את ביה"ס ובמקביל ללמד באוניברסיטה. לאחר מכן הוא נכנס לתפקיד פיקוח על החינוך המיוחד. בשנת 1979 התמנה למפקח המרכז לחינוך מיוחד בארץ. שנים רבות היה קם מוקדם בבוקר ויוצא לנסיעות ארוכות, לצורך ביקור במוסדות חינוך מגוונים ברחבי הארץ, וחוזר מאוחר לביתו.

בשנת 1987, לאחר תקופה ארוכה ומשמעותית בחייו, פרש לגימלאות כשהוא בן 65, אבל המשיך בעבודתו האקדמאית באוניברסיטת ת"א.
הוא נפטר בגיל 67 בשנת 1989 מסרטן העור, שכנראה נגרם לו כתוצאה מעבודתו הממושכת בחשיפה לשמש בבית-הערבה שבדרום.

גלגולו של חפץ


אני בחרתי שני חפצים: אלבום תמונות של סבי מצד אבי ושעון של סבי מצד אמי. אלבום התמונות הוא חפץ מאוד חשוב למשפחתי והוא בן יותר ממאה שנה. השעון, גם הוא בן יותר מ-70 שנה.
אלבום התמונות נרכש בגרמניה על ידי משפחת סבי מצד אבי בראשית המאה ה-20 והובא ארצה על ידי סבי בתור החפץ היחיד שהותר לו ע"י הנאצים לקחת, ושמכיל בתוכו תמונות ישנות של בני משפחתו.

את השעון אמי ירשה מסבי. ויש לה אותו כ-30 שנה. אפשר בתמונות לראות כמה הוא חלוד וישן. אמא של אמי נתנה לו אותו כשעלו לארץ מפולין אחריי השואה. השעון היה אמור לסמל התחלה חדשה כמו זמן חדש.

בחרתי בשני החפצים האלו כיוון ששניהם מסמלים זמן שנעצר מלכת וקשורים לאנשים ותקופות שלא הכרתי, אבל אני שייך אליהם. אשמח להעביר את החפצים האלו לדורות הבאים שיהיו, וככה הזיכרון של בני המשפחה ישמר עוד הרבה מאוד שנים.